על הצורך בהפרדה

ההבדלה היא מוטיב מרכזי בבריאה – היא התנאי לסדר, חיים והתפתחות

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: “יְהִי אוֹר” – וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר – יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. (בראשית א’, א-ה)

אלוהים יצר את האור וראה כי טוב. ההמשך המתבקש היה שאלוהים ישאיר את האור ויבטל את החושך – שהוא הרע שקדם – אך לא כך עשה. במקום זאת, הוא הותיר את החושך והסתפק בהבדלה בין האור ובין החושך.

עקרון ההבדלה בין ישויות הוא מוטיב מרכזי החוזר לאורך סיפור הבריאה. אלוהים מבדיל בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחתיו, ובין הים ליבשה. ההבדלה היא עיקרון יסודי בבריאה ובהתנהלות העולם, והיא מממשת שתי תועלות מרכזיות:

הראשונה – ההבדלה מעניקה תפקיד ותועלת גם למה שנראה שלילי כשהוא לעצמו. לדוגמה, ההבדלה בין האור לחושך יצרה את מחזור היום והלילה – מחזור החיוני לוויסות המקצבים הביולוגיים, לאיזון האקולוגי, למדידת הזמן ולוויסות הטמפרטורה. החושך, שנתפס כשלילה מחולטת, נעשה חלק חיוני מן המערכת.

השנייה – ההפרדה מפחיתה את האנטרופיה, כלומר את מידת האי־סדר וחוסר הוודאות במערכת, ובכך יוצרת סדר ביקום ומאפשרת לכל ישות לממש את הפוטנציאל הטמון בה ולהתפתח באופן עצמאי. כך, לפי תיאור הבריאה, עצם הופעתם של החיים מותנית בהבדלה והגדרת המרחבים: הצמחים יכולים לצמוח רק לאחר שהמים ניקווים למקום אחד והיבשה נחשפת (בראשית א’, יא), וגם המים משריצים חיים רק לאחר שהים הופרד מהיבשה והוגדר תחומו (בראשית א’, כ). רק לאחר שהעולם מחולק למרחבים מובחנים – ים ויבשה – מתאפשרת הופעתם של החיים במרחבים השונים.

ההפרדה היא זו שמאפשרת ‘בריאה מסדר שני’ שהוא מוטיב נוסף החוזר במעשה הבריאה. אלוהים אינו בורא בעצמו את הצמחים, הדגים, העופות והחיות, אלא מצווה על הארץ והימים להוציא חיים מתוכם. אלוהים פותח את התהליך במעשה ההפרדה, ומעניק לישויות שהופרדו את האפשרות להמשיך ולהתפתח בעצמן. למעשה, אלוהים בורא “יש מאין” רק מעט מאוד דברים. עיקר פעולתו בששת ימי הבריאה היא יצירת הבחנות והבדלות – אלו שמאפשרות את המשך ההתפתחות.

לעיתים ההפרדה עצמה מובילה למשהו חדש שאינו קיים באף אחד מן הרכיבים בנפרד. כך, למשל, נברא האדם – זכר ונקבה. אך דווקא ההבחנה הזו היא שמאפשרת את היכולת לקשר, לאהבה וליצירת חיים חדשים. לא הזכר לבדו ולא הנקבה לבדה יכולים להוליד חיים; רק המפגש ביניהם, הנעשה מתוך שונות והשלמה, יוצר דבר שלישי שלא היה קיים באף אחד מהם.

הרעיון שדווקא ההפרדה היא שמאפשרת את התפתחות החיים שב ומופיע בתורה. כך, בסיפור מגדל בבל ניסו בני האדם לדבר בשפה אחת ולחיות בתרבות אחידה, במקום אחד מרוכז – ותגובת אלוהים הייתה לפזר אותם על פני כל הארץ באופן שיאפשר גיוון תרבותי (בראשית י“א, א-ט). ואפילו ההפרדה שביצע יעקב בעדרי הצאן הוכיחה את עצמה בכך שהביאה לריבוי הצאן שנחשב לשכרו (בראשית ל’, לא-מב).

ייתכן שתפיסה זו עומדת גם בבסיס חוקים רבים בתורה הדורשים הבחנה והבדלה – כמו, למשל, ההבחנה בין טומאה לטהרה ובין ישראל לעמים.

החיים דורשים תנועה, שינוי, התפתחות ושאיפה לטוב, ואלה יכולים להתקיים רק בתוך המרחב שנוצר מן ההבדלה שבין שני קצוות. ההבדלה אינה רק מפרידה בין דברים; היא יוצרת את המרחק המאפשר תנועה, מעבר ושינוי. בלי הבדלה אין אפשרות לחיים ולהתפתחות, שכן החיים עצמם הם תנועה והתהוות; יש רק מצב חד־גוני, קפוא ונטול חיות.